01:12:30
פרק 030 - איך להפסיק לפחד לדבר על כסף - עם רונית כפיר
לשמיעה באפליקציה האהובה עליך
.svg){kind=icon}
.svg){kind=icon}
.svg){kind=icon}
.svg){kind=icon}
רונית כפיר היא מעצבת פנים, בלוגרית, ומרצה על עסקים לעצמאיות. נפגשנו להקליט את הפרק אחרי הרצאה שלה שנקראת "מלא נעים לי לנעים מאוד" ובה היא מדברת על הקושי של אנשים להצמיד ערך לעבודה שלנו ולעמוד מאחוריו. ההרצאה שלה הייתה מאוד מעצימה ומלאה בכלים פרקטיים להתמודד עם הקושי והפחד.
שאלתי אותה למה קשה לנו לדבר על כסף, והתשובה המפורטת שלה (אמל"ק: שזה הטאבו הכי גדול של זמננו) הובילה לשיחה על פחדים, ערך עצמי, ההבדל בין גברים לנשים, טיפול פסיכולוגי ותחושת מסוגלות, כמה עמוק הקשר הסבוך בינינו לבין המשמעויות הנסתרות של כסף.
רונית מספרת בכנות ובפתיחות ומתוך ניסיון של הרצאות מול כל סוגי הקהלים בשנים האחרונות על התובנות שלה על היחס של כל סוגי העצמאים לכסף ולתמחור. על היחס שלנו לעצמנו ועל היחס שלה לעצמה.
בשבילי השיחה הייתה מעוררת השראה גם בגלל התוכן וגם כי ניכר שרונית עשתה דרך משמעותית מבחינת טיפולית ומעידה על עצמה שהיא "נתנה עבודה" של קבלה ואהבה עצמית. המקום הבריא שהיא נמצאת בו מקרין לאורך כל הפרק.
רונית היא לא המרואיינת הראשונה שאני מדבר איתה על כסף ועל תמחור, אבל השיחה איתה הרגישה הרבה יותר אישית, והרבה יותר על החיים מאשר שיחות עם גברים שלעיתים לובשות אופי טכני יותר. אני שמח על נקודת המבט שלה כי היא לא רק נוגעת במה צריך לעשות אלא בדברים שבונים את הערך העצמי שלנו, וזה - ספויילר - משהו ששום טוטריאל של 10 דקות לא ילמד אותנו לעשות.
וגם בונוס: הפעם יש שלושה קטעים אחרי הסגיר, בדרך כלל אני משאיר את זה בתור הפתעה למי שמחכה, אבל הפעם היו כלכך הרבה פנינים שלא היה לי לב לחתוך אף אחד מהם:
איפה אפשר למצוא את רונית:
ספרים שדיברנו עליהם:
Lean In - Sheryl Sandberg
Big Magic - Elizabeth Gilbert
ויקטור פרנקל - האדם מחפש משמעות
Seth Godin - Tribes
Seth Godin - This is Marketing
Byron Katie – The Work
Mike Montiero - Design is a Job
בואו לקבוצה של דיבור עצמאי בפייסבוק, לחיצה כאן
ברוכים הבאים ל"דיבור עצמאי" פודקאסט על עיצוב ועסקים. אני מיכאל שוורץ. מאוד, מאוד מתרגש להיות פה, לשבת כאן עם רונית כפיר.
רונית: שלום! זה השלום שרצית?
רונית: לא נראה שאתה מאוד מתרגש. תסביר לי למה אתה מתרגש. בא לי לשמוע.
רונית: לא בצורה קריפית.
(צוחקים)
רונית: אוו ווא.
רונית: אוקי.
רונית: תודה.
רונית: תודה. אני מודה שעד לפני יומיים או שלושה כשפנית אליי, לא הכרתי אותך. אך לעומת זאת, 10 שניות אחרי שפנית אליי, אמרתי לך "בשמחה, כן", כי עף לי המח מהפודקאסט הזה. באמת צריך לבדוק מה בשיווק שלך לא עובד שאיך לא ידעתי עליך קודם. ונורא אהבתי את הנראות של הפודקאסט ואת האנשים שאתה בוחר לראיין. הקשבתי כבר לכמה שיחות ואני אמרתי לך את זה גם קודם, אני כל כך מעריכה א', את הסטרייט פורוורד הזה של בן אדם רוצה משהו, הבן אדם פונה בצורה מנומסת, עניינית, אדיבה, מהמם. הלוואי שכל הפניות שאני מקבלת יהיו כאלה,
רונית: אייי נכון, יש לך פתיח מהמם.
< ♬מוזיקה♬>
רונית: לא, זה בעבר כבר.
רונית: נכון, גם בטלוויזיה.
רונית: היום הדברים שאני עוסקת בהם היום חוץ מעיצוב פנים, אני מרצה לעצמאיות. אני כותבת בלוג באקסנט על עיצוב. יש לי בלוג פרטי באתר שלי שאמנם הוא לא בתשלום, אבל הוא ממלא את זמני, אני מאוד אוהבת אותו. אני לפעמים מנחה אירועים, כל מיני כנסים, אירועים ומקריינת ואני עושה עוד דברים אבל הם לא בתשלום. אלה הדברים שאני עושה נגיד בשכר.
רונית: לא, יש עוד המון דברים שאני עושה. יש משהו בעולם המודרני, אפרופו עסקים, כשתבקש מאדם להציג את עצמו הוא תמיד יגיד לך מי אני, איפה אני גרה, בת כמה אני, במה אני עובדת. וזה יש כ"כ הרבה דברים אחרים שאני עושה שאני לא מקבלת עבורם שכר, אבל הם מאוד מי שאני ומה שאני עושה. אז למשל הבלוג שלי, כבר מזמן הוא לא עסקי, כמעט לא כתוב בו על עיצוב, גם כמעט לא על הרצאות. אבל הוא מאוד מאוד אני ואני כותבת שם גם על טיולים ועל קמפינג ועל הורות שזה דבר שמאוד, מאוד מעניין אותי ומעסיק אותי. זה מן תפקיד חיי שאני כל הזמן לומדת אותו ומשתפרת בו והגעתי באמת לרמת התמחות שאני מאוד מבסוטה ממנה. ואני נורא אוהבת להכין דברים, לעשות מסיבות ותחפושות ויש לי כלב שאני נורא אוהבת לטייל איתו. אני מרגישה שהחיים שלי מאוד, מאוד מלאים ועשירים בדברים רבים ומגוונים. אני מקווה שאני גם אכנס להקלטות עוד מעט.
רונית: כן.
(צוחקים)
רונית: אני באמת חושבת שבלוגים כבר פשוט הולכים למות. אנשים כבר לא קוראים, אני בעצמי הפסקתי לקרוא ספרים לפני כמה שנים, אני רק מאזינה לספרים.
רונית: כן.
רונית: כן.
רונית: נכון. אחרי הרצאה שלי.
רונית: קוראים לה "כמה זה עולה לנו?"
רונית: לא נעים לדבר על כסף.
רונית: כן.
רונית: מגניב.
רונית: בריטריט הזה גם התקבצו לכאן מעצבים מכל מיני מקומות בארץ שישבו ועבדו בשבוע הזה וגם שמעו קצת הרצאות ומנטורינג היה לכם גם, לא?
רונית: יופי.
רונית: קודם כל, זה לא התחיל מכסף. בגלל שיש לי בלוג ואני כותבת על עיצוב ובגלל שאני שם מוכר וקול מוכר ויש לי ניסיון בלדבר אל קהל, הציעו לי כל הזמן, בעיקר מקומות מסחריים שקשורים לעיצוב ועושים כל מיני "בוקר מעצבות" אתה יודע, ואז רוצים להביא הרצאה כדי שהמעצבות יקבלו איזשהו תוכן.
רונית: איזו שנה אנחנו?
רונית: זה בטח היה לפני איזה חמש שנים. כל הזמן קיבלתי הצעות להרצאות וסירבתי. אמרתי לא כל הזמן. אחת הסיבות לדעתי שאמרתי לא, הייתה קשורה לזה שזה כסף קל. מה אני כולה אדבר, ישלמו לי על זה כסף? זה הרגיש לי לא מוסרי. סיבה נוספת שלא כ"כ רציתי להרצות על עיצוב, הרגשתי שהתחום הזה הוא כ"כ רווי ואנשים תחת כל עץ רענן, עוד מישהי מרצה על עיצוב והופכת את האדם מן היישוב למעצב או מישהו שמכנה את עצמו מעצב. ולא רציתי לתרום.
רונית: לא רציתי לתרום לדבר הזה. ואז, לא יודעת מה זה היה, אבל קודם כל, התחלתי איזשהו תהליך של אימון עסקי, סוג של אימון עסקי. גם בשביל לראות,
רונית: עם מאמנת עסקית מדהימה לראות לאן אני רוצה להתפתח ומה אני רוצה לעשות או איך אני מעלה מחירים, משהו כזה. כנראה שתוך כדי האימון הזה הגעתי לאיזשהו סטייט אוף מיינד של "תגידי כן!" את מקבלת הצעות, למה לא? מה יקרה?
ואז קיבלתי הצעה להרצות ושאלתי "על מה אני יכולה לדבר?"
היא אומרת לי "על מה שאתה רוצה".
אין לי מושג עד היום מה גרם לי לבחור את הנושא הזה, אבל החלטתי שנמאס לי ממעצבות שרק מקבלות תוכן. כנראה התוודעתי למחירים הממש מזעזעים בתחום שלי של עיצוב פנים. אחד האתגרים הגדולים שאני הרגשתי כמעצבת, אחד הדברים שהכי נהניתי ממנו כמעצבת עצמאית, בעיקר כמו שאני מדברת בהרצאה, בעיקר מול ההשוואה לעצמי כקריינית מקצועית שמגובה ע"י סוכנת שמתעסקת בכל העניינים של הכסף והגבייה והתמחור, כמעצבת עצמאית פתאום נתקלתי באישיו הזה כל פעם מחדש. מאוד נהניתי לראות איך אני לומדת ומשתפרת. איך אני לאט, לאט, כלומר, העיצוב היה לי נחמד אבל מה שבאמת נהניתי ממנו, זה לראות איך אני משתפרת בתמחור, בגבייה, במשא ומתן אחרי לא מעט שנות ניסיון.
החלטתי שזה מה שמעצבות צריכות. צריכות שיחה על איך להפסיק להיות סמרטוטות מול הלקוחות. זה לא היה רק על כסף, זה היה שיפסיקו להתקשר אליכם ביום שבת, שיפסיקו לצלצל אלייך ב-10 בלילה. תפסיקי לעשות 25 סקיצות ללקוח, תפסיקי לעבוד בשביל 15 שקל בשעה ולבוא בלי הגבלה לפיקוח. פשוט אמרתי, מישהו צריך כאן קצת ליישר את המקצוע הזה.
עשיתי את ההרצאה הראשונה וזה פשוט היה כמו אש בשדה קוצים, כאילו חיכו לזה ומיד קבעו לי עוד ועוד ועוד ועוד. התחלתי לקבל טלפונים מהמון מקומות ומהר מאוד אמרו לי אנשים בקהל, "תקשיבי, את בכלל לא מדברת למעצבות, את מדברת לעצמאיות". וזהו, זה התרחב משם.
וזה היה...היום הזה של ההרצאה הראשונה, אני חושבת שיותר התרגשתי מאשר החתונה שלי. זה היה לעמוד על הבמה הזאת שלא הייתה במה פיזית, אבל לעמוד שם ולדבר על הדברים האלה ולסחוף אחריי את הקהל. הרגיש כאילו מישהו פתח את כל הפיידרים שלי על פול ווליום. פתאום הרגשתי, אתה מכיר את ההרגשה הזאת שאתה עושה איזשהו משהו והוא כ"כ אתה והוא כ"כ מדויק וכ"כ ממלא שאתה מרגיש, אני הרגשתי כאילו נסעתי עם אמברקס משוך. פתאום מישהו הוריד את האמברקס ונתתי פול גז.
רונית: זה היה היי מטורף שלא חוויתי שנים!!! ואמרתי בואנה, אני נולדתי לדבר הזה. הרגשתי שאחרי המון שנים שלא הייתי מול מצלמה ולא הייתי עם מיקרופון, אמרתי זו הבמה שאני צריכה. אני מדברת על הבמה הזאת על תוכן שהוא שלי! זה אני כאן בפול! זה היה מדהים. ועד היום אני ככה. פשוט כל פעם מחדש אני מרגישה כ"כ נוכחת, כאילו אני ממש ממלאת. כל התאים בגוף שלי ערים, בום! אני מתה על זה.
רונית: כן.
רונית: 19 שנה.
רונית: כן.
רונית: משהו כזה. כן, משהו כזה.
רונית: עד אז עבדתי וצברתי לאט, לאט יותר ויותר ניסיון. שנים מסוימות בהתחלה עשיתי את זה במקביל לעבודות אחרות שלי. כלומר, המשכתי לשדר ברדיו והייתי מעצבת פנים. לקח לי זמן כאילו לזנוח את הרדיו ולהבין שדי, מיציתי את זה לגמרי ואני רוצה רק לעצב. אני לא זוכרת אפילו מה מביא אותי לשם.
זה לא היה איזה משבר חמור או משהו כזה, אבל קיבלתי איזושהי המלצה מחברה שדיברתי איתה והיא אמרה לי "וואלה, אני חושבת שיש מישהי שממש תתאים לך".
רונית: ידעתי אבל הרגשתי שאני לא לוקחת מספיק למשל וגם לא הייתי בטוחה לאן בא לי להתקדם או איזה סוג של פרויקטים בא לי לעשות. רציתי ככה לדייק יותר את הכיוון המקצועי שלי. ומתוך זה נולדו פתאום ההצעות. כנראה דברים התבהרו לי בעצמי שמצד אחד, אלה דברים שמפריעים לי. מצד שני, כנראה מפריעים לכל עצמאית ואני דווקא יודעת עליהם לא מעט.
רונית: באמת זה לא משהו שתכננתי שיקרה. זה משהו שפשוט קרה. ההרצאה הזאת, אני את המצגת שלה עשיתי יום לפני. יום וחצי לפני פגשתי שחברה שלי שנתנה לי כמה עצות לגבי מצגות. הכירה לי את "פרזי". אמרה לי, דברי על הניסיון שלך. זה תמיד מאוד טוב. פשוט דברי על מקרים שקרו לך וקראתי להרצאה שלי "7 דברים שלמדתי מלקוחות". משהו כזה. התחלתי לרוץ עם זה ולאט, לאט אני עושה בזה פיין טיונינג, אבל זה לא הייתה איזו תוכנית עסקית מתוכננת ואין לי שום דבר כמעט מתוכנן.
רונית: כן,
רונית: זה מייצר חתיכת שינוי מטורף.
רונית: וואו! זה מייצר שינוי בשניה. זה הדבר הכי כיפי בעולם!!! אני אחרי הרצאות, כמעט תמיד אחרי הרצאה, לצערי לא פונים אליי מספיק כי אנשים לא רוצים להטריח. אבל כמעט תמיד אחרי הרצאה ולפעמים גם אחרי דברים אחרים שאני שותלת בעולם, אני מקבלת פידבקים שהם מרגשים אותי עד דמעות.
אם זה "תקשיבי רונית, בזכות ההרצאה שלך, התקשרתי ללקוח שחייב לי כסף שכבר עמדתי לוותר על הכסף הזה ואמרתי לו בצורה אסרטיבית ונעימה, 'תשמע, אתה עוד חייב לי תשלום אחרון ואשמח שתעביר לי את זה לחשבון' והוא שילם לי!"
אני גורמת לאנשים...אני משמיעה בקול רם איזשהו קול פנימי שיש לכולם ויש הקלה נורא גדולה, א', בלגלות שזה לא רק שלך. ו-ב', לשמוע את זה ולראות שלי זה קורה וקרה כל הזמן ושוב, אני מדברת גם בהרצאה שלי, אני הרבה מקבילה את זה להורות וליחסים עם ילדים.
רונית: גם עם ילדים יש כל מיני עצות שאתה שומע ואתה סקפטי. אתה אומר, וואלה זו הבעיה שלי, אבל אתה שומע את העצה ואתה אומר "וואי, זה נשמע כזה מטומטם! אני לא אעשה את זה, זה ממש מפגר!! ואז אם אתה מחליט להוריד את האגו ולהגיד, תודה רבה, מה יש לי להפסיד? בואו ננסה את זה, ואתה מנסה איזושהי טכניקה שמישהו אמר לך וזה עובד. זה פשוט עובד כמו קסם.
אז אחרי ההרצאות פעם ראשונה העזתי לגבות תשלום על פגישת ייעוץ ואמרו לי כן. "שלחתי אחרי ההרצאה שלך את הצעת המחיר הכי יקרה ששלחתי עד היום והם צלצלו ואמרו 'המחיר שלך יקר' ואמרתי 'זה המחיר שלי' ואמרו לי 'יאללה'".
ואני שומעת סיפורי הצלחה כאלה, אני מנהלת גם קבוצת פייסבוק עם הרבה מאוד אנשים שהכניסה אליה מותנית בהרצאה שלי. כלומר, אתה מגיע, אתה קודם שומע אותי שזה משהו מאוד נחמד כי אנשים קצת מבינים את הראש שלי וכשאני עונה להם בקבוצה, הם כאילו שומעים איך אני עונה להם. יש פחות סיכוי שזה יתפרש...
ואז אחרי ההרצאה הם מצטרפים לקבוצה, ובקבוצה הזאת חדשות לבקרים, יש סיפורי הצלחה והם נמדדים בכסף.
רונית: אין שאלה בכלל. ואגב, בהתחלה שזה מעניין, כשהתחלתי עם ההרצאות, בלילה הראשון או השני אחרי ההרצאה הראשונה שלי ולפני ההרצאה השנייה, קמתי עם איזושהי תובנה. אפרופו תרומה, אמרתי אני רוצה לתרום 10% מההכנסות שלי לעמותת "רוח נשית", שזו עמותה שעוזרת לנשים לצאת ממעגל אלימות. זו עזרה כלכלית לנשים נפגעות אלימות שעכשיו הם גם עוסקים באלימות כלכלית שזו אלימות שנשים סובלות ממנה.
בהתחלה הסתכלתי על עצמי נורא כזה בנבולנט, אני נותנת 10% מההכנסות שלי ואמרתי גם לקהל, 10%, נגיד 100 שקל או 120 שקל, 10% ממה ששילמת לי, הולך לעמותת "רוח נשית". הייתי מסיימת כל הרצאה באג'נדה הזאת שאני באמת מאמינה בה שנשים לא מרוויחות מספיק, נשים עצמאיות בכלל לא ואם אני ואתן נרוויח קצת יותר כסף, זה יחזק את כל הנשים, גם את אלה שבתחתית הסולם.
ככל שנשים ירוויחו יותר, ירגישו נוח יותר עם כסף, ירגישו נוח יותר לדבר על כסך ולגבות כסף, זה יחזק גם את אלו החלשות. בדיעבד אני יכולה להגיד לך שלדעתי זה היה סוג של לא נעים לי. כי התחלתי עם ההרצאות ומצאתי את עצמי עושה משהו שבא לי מאוד בטבעיות, מאוד בקלות, אני נהנית ממנו בצורה בלתי רגילה ואני עוד מרוויחה מזה כסף? זה לא מוסרי. אם זאת שליחות, תתרמי.
אז ככה בשביל להרגיע את המצפון שלי על הכסף הקל שאני עושה, נתתי חלק. ותקשיב, לא דיברתי איתם מילה עם העמותה. הם התקשרו אליי אחרי כמה חודשים, מי זאת האישה הזאת? הם היו בטוחים שאני איזו נדבנית שתורמת להם אלפי שקלים.
רונית: באיזשהו שלב הפסקתי עם זה. הרגשתי נוח עם הכסף שאני מקבלת ו-100% מהכסף שאני מקבלת מגיע אליי.
רונית: את מה?
רונית: נכון.
רונית: מה אתה לא שמעת את זה עד היום? זה מקיף אותנו.
רונית: יכול להיות או יכול להיות שלא שמת לב לזה כי זה מסר, זו אקסיומה מאוד עמוקה ומתבטאת בצורות אחרות. אבל אחת הצורות שההפך מכסף קל שזה כסף לא מוסרי, עזוב זה כסף קל שזו דרך לא לגיטימית לעשות כסף. כלומר, לא לעבוד קשה ועדיין להרוויח כסף. ההפך של זה זה צריך לעבוד קשה. שיכול להיות שזה ביטוי שבעיניך הוא אמת.
"צריך לעבוד קשה".
למה? האם זו אמת? האם צריך לעבוד קשה? זה משהו שרבים מאיתנו גדלו עליו ואני לא בטוחה שזאת האמת. אני חושבת שב-NLP קוראים לזה אמונה מגבילה. אני אגיד לך למשל איך זה יכול להתבטא ואולי אתה מכיר את זה משם.
למשל, אני בתחילת ההרצאות שלי, גם היום, זה קורה בגלל הנאה, אבל הרבה פעמים מעצבות פנים למשל או מעצבות גרפיות אולי, אמרו לי "אני נותנת ללקוח מעל ומעבר. אני נותנת הרבה יותר ממה שאמרתי שאני אתן."
אתה אומר שתעבוד 20 שעות ואז אתה מוצא את עצמך עובד 40 שעות. גם זאת דרך להגיד לא נעים לי מהמחיר שנתתי אז אני כאילו נותן אקסטרה בלי שמבקשים ממני. אני מתנדב עוד 20 שעות. אז גם זה בעיניי ביטוי של לא נעים לי לעשות כסף קל, אני צריך להוכיח שאני שווה את זה אז אני עובד קשה.
אני אגיד לך איפה עוד אני מכירה את זה, מטפלים. שיש לך טיפול, שיאצו, דיקור, פסיכולוג 45 דקות. יש מטפלות שלא נעים להן לקחת כסף לטיפול. הן רוצות להעלות את המחיר מ-250 ל-350 שקל, אז הן נותנות לך במקום 45 דקות, שעה וחצי. הן לא יודעות לגמור את הטיפול בזמן. הטיפול מתארך ומתארך. אז מה קורה? את מפסידה המון זמן, את מפסידה המון כסף. המטופל הבא מתעכב.
אני אומרת לך שאנשים שעובדים לפי זמן, אני אומרת את זה משיחות עם הרבה אנשים כאלה, הלא נעים לי שלהם מתבטא בזה שהם מוסיפים עוד זמן. זה גם מניפסטציה של לא נעים לי לקחת 350 שקל על 45 דקות אז אני זורקת עוד 30 דקות חינם.
לא נעים לי מכסף קל יכול לבטא את עצמו בהמון דרכים מאוד חמקמקות. אני מרגישה שכבר פיתחתי לזה רגישות. אני מזהה את זה במיליון צורות.
רונית: בדיוק. אתה מעגל למטה מחירים.
רונית: בלי שביקשו ממך לפעמים. זה פשוט כי אתה מרגיש עם עצמך איזשהו דיאלוג כזה של מה אני לא אתקטנן עכשיו על זה, אבל זה לא להתקטנן, זה לבקש כסף על משהו שעשית.
רונית: (מתנשמת) זה כמו לשאול אותי מה הסיפור עם אוכל, מה הקטע של הפרעות אכילה? אני חושבת שכסף זה אחד הטאבואים הגדולים ביותר בחברה שלנו. אני לא יודעת איזו שיחה אפילו, גברים שאצלם כסף זה אישיו זה אומר כמה אתה שווה, אני לא יודעת על מה תדבר קודם עם חברים שלך. למי יש יותר ארוך או כמה הוא מרוויח.
זה משהו שאסור לדבר עליו. כמו שאתה לא תשאל בן אדם בן כמה הוא, אתה בחיים לא תעלה בדעתך לשאול בן אדם כמה הוא מרוויח.
רונית: הפודקאסט מגן עליך?
רונית: הפודקאסט הוא בעצם הדרך המנומסת שלך לשאול אנשים כמה הם מרוויחים ואיך?
רונית: הבנתי. כסף הוא דבר מופשט והוא מייצג עולם ומלואו ולכן התסביכים שלנו על כסף, אנחנו יכולים להשליך עליהם מיליון דברים. אני יכולה להשליך שכסף אומר מה אני שווה, כסף אומר כמה אני טובה, כסף, הרי אפשר להשוות. אם אני מרוויחה 10 ואתה מרוויח 12, אז אתה יותר טוב ממני. כסף זה איזושהי סקאלה והיא שמה אותי על הסקאלה. זה קצת כמו ציונים. יש לי חתיכת תסבוך עם ציונים, חבל לך על הזמן. אני עובדת מאוד קשה להשתחרר מזה. ציון לא בהכרח מגדיר אותי ומותר לי גם להוציא פחות מ-92, 88.
זה מייצג הרבה מאוד דברים וזה תמיד בא בעיניי מהמשפחה הגרעינית שלנו. אתה מגלה את זה כשאתה במערכת יחסים עם מישהי שגדלה במשפחה גרעינית אחרת והכסף, מה שזה בשביל, זה משהו אחר בשבילה. אחד אומר שזה סופר לגיטימי לשלם לבת שלי על זה שהיא גוזמת את הדשא ואני אומרת מה פתאום תשלם לה על זה.
יש המון, המון דברים, בעיקר חושבת שמגלים אותם בזוגיות. קונספטים שונים לגבי נתינה, לגבי כסף, לגבי אהבה, לגבי הורות, כל מיני נושאים גדולים כאלה. בגלל שכסף זה כאילו משהו שהוא מאחד את כולם ויוצר איזה מדרג ניתן להשוואה, זה בכלל מסובך.
הפוקוס שלי הוא בעיקר מגדרי. האג'נדה שלי היא שנשים ירוויחו יותר כי אנחנו עדיין מרוויחות פחות. אני חושבת שנשים מחונכות לא לבקש כסף. רוב הדברים שאנחנו עושים בחיים, עושות בחיים באופן היסטורי ומסורתי הם עבודות שקופות שאיש לא משלם עליהן ואיש לא כלכל אותן בכלל בתחשיב הסופי של הכלכלה של העולם. עסקאות ביזנס זה רק משהו שנעשה בין גברים.
לראיה, האם יש ביטוי הפוך למילה "אשת קריירה"? יגידו עליה "כן, היא אשת קריירה". האם מישהו אי פעם אמר על גבר "הוא איש קריירה"? לא! כי זה הדיפולט. היא אמורה להיות אמא, אמורה להיות רעיה, אמורה להיות עובדת משק בית והיא גם אשת קריירה, שתמיד יש בזה טיפה שיפוטיות הביטוי הזה. כאילו היא מזניחה את הילדים שלה, היא מזניחה את החובות שלה בבית.
אגב, לפני כמה שנים חיפשתי "אבהות וקריירה" ואז גוגל שאל אותי Did you mean" אמהות וקריירה?" ניסיתי את זה שוב אתמול בלילה, גוגל כבר למד. כבר יש כמה פוסטים על אבהות וקריירה. אבל זה בולשיט. מכם מצופה להרוויח כסף, מאיתנו מצופה להישאר בבית והכלכלה עדיין תומכת מבחינה מספרית בזה שיותר משתלם שאתה תצא להרוויח את הכסף ואני אשאר בבית לגדל את הילדים.
הרבה מאוד נשים שמאוד מעצבנות אותי טוענות שהן בחרו להיות Stay at home mom. ואני אומרת, יקירתי, קודם נייצר כלכלה שבה את ובעלך יוצאים לעבוד, אתם מרוויחים בדיוק את אותו סכום ואתם לא נענשים בצורה מוסרית או מוסרנית או שיפוטית של החברה בשום דבר.
רונית: ואז יהיה לך חופש בחירה אמיתי מי מכם נשאר לגדל את הילדים, אבל כרגע, כל העולם מסליל נשים להישאר בבית ולגדל את הילדים. גבר שמגדל את ילדיו עדין ירימו גבות עליו. אישה ש"נוטשת" את ילדיה בשביל לעשות קריירה, עדיין ישפטו אותה לחומרה. ולכן, אני לא חושבת שהקרקע היא כזאת שמאפשרת לנשים לעשות החלטה מושכלת של אני בוחרת להישאר בבית, אלא הכלכלה בחרה בשבילך כבר. זה אותי אישית מאוד מטריד כי אני מרגישה שאנחנו באיזושהי מגמה כאילו פוסט פמיניסטית. כאילו טוב, השוויון הושג, אז אני יכולה לבחור עכשיו למצות את עצמי בתור אמא. אני חושבת שאנחנו רחוקים משם שנות אור ולהפך, אני חושבת שאנחנו ברגרסיה נוראית.
אבל אולי זה פחות מעניין אותך כי אתה בן.
רונית: לרבים מהם, כן.
רונית: לא בטוח, אני מכירה כמה מקרוב שאין להם שום בעיה לחייב.
רונית: נכון. תראה, אני חושבת ששוב, זה עניין של ערך. אני מכירה את זה שוב מהמונולוג הפנימי הנשי של שלמות. של הכל צריך להיות מושלם. נשים ויכול להיות שגם גברים מסוימים, המנגנון ביקורת עצמית שלנו הוא מאוד, מאוד קטלני. מאוד קל לנו להודות בכישלונות שלנו. מחקרים מראים שנשים תולות כישלונות בסיבות פנימיות והצלחות מסיבות חיצוניות וגברים עושים את זה הפוך.
למשל, אם נכשלתי במבחן, אני אגיד "איזו טפשה אני, לא למדתי את החומר. אני לא מבינה כלום במתמטיקה." אם הצלחתי אני אגיד "זה היה מבחן נורא קל, באו לקראתי, איזה מזל שישנתי הרבה בלילה".
גבר לעומת זאת אם ייכשל במבחן הוא יגיד הפוך "זה היה מבחן לא הוגן, האור בחדר היה"
רונית: כן, יש מחקרים שמראים חד משמעית.
רונית: כן, מאוד יכול להיות שאתה בת, אבל אתה יכול לקרוא על זה בספר של שריל סנברג, היא מדברת על המחקרים האלה. הם מאוד ידועים. ומה שאני רוצה לומר על זה בהקשר של כסף, זה שהקול הפנימי הביקורתי של נשים בעיקר אבל כנראה של בני אדם באופן כללי. אנשים מאוד ביקורתיים כלפי עצמם. הרבה יותר קל לי לפרגן לקולגה מאשר לעצמי. כדי למכור את עצמי ולעמוד מאחורי הכסף שאני מבקשת, אני צריכה להציג לפעמים משהו שאני מרגישה שהוא מצג שווא. תסמונת המתחזה.
אני נראית להם כאילו אני מעצבת מצוינת, אבל שנינו יודעים שאני לא באמת מעצבת מצוינת. כדי להרוויח את הכסף אני צריכה לבקש עכשיו את הסכום הזה. עכשיו, אני לא יכולה לבקש אותו ולהגיד תשמע, אני לא באמת טובה. אני צריכה לשקר. שיווק זה כאילו איך תשקר ואף אחד לא ישים לב שאתה לא באמת…
יש משהו כזה ולכן אני מרגישה שכדי לבקש את הכסף צריך להתגבר על פער פנימי מאוד גדול שאני מרגישה בין מי שאני רוצה שיחשבו שאני לבין מי שאני. ואני מרגישה עם עצמי נורא רע שאני משקרת ככה. אני אומרת לעצמי, עד שאני לא אהיה מושלמת, אני לא באמת יכולה להעז לבקש את הסכום הזה. אנשים לא מבינים שאף אחד לא מושלם. כל בן אדם עושה טעויות. גם אנשים שמרוויחים כסף לפעמים יכולים לעשות טעויות שהמשמעות שלהן תהיה הפסד של הרבה כסף.
בעיצוב זה לא תמיד ככה. אין תשובה אחת נכונה שאם תפספס אותה הלקוח שלך יפסיד כסף. אני חושבת שהקושי שלנו זה קושי להגיד תגיד לי כמה אתה שווה. אתה חושב שאתה שווה הרבה? מה אתה חושב שאתה מוצלח? באמת? אתה חושב שאתה מוכשר? בוא תוכיח לי.
לצערי, לרוב האנשים שאני מכירה לא פשוט להגיד על עצמם דברים טובים, ממש להיות מבסוטים מעצמם.
רונית: קודם כל בעיניי אין דבר חשוב יותר בחיים מלהיות מבסוט מעצמך. יש לך חיים One life to live אתה תבלה אותם כשהבן אדם שאתה תקוע איתו שזה רק אתה, הוא לא בן אדם שחביב עליך? זה מזעזע.
אם אתה חושב על בן זוג ואני אומרת לך "מיכאל, נגזר עליך לחיות 97, איך נשמע לך 97? טוב לך 97? אתה רוצה יותר?"
רונית: תן לי מספר רגע, 97 מרגיש נוח? אתה רוצה 105?
רונית: לא משנה, אני אשאר על 97. לי נראה 97 טוב, בסדר? סבא שלי מת בגיל 96.5
רונית: יופי, אז 98 קבל. אני אומרת לך מיכאל, אתה תחיה עכשיו 98 שנים עם בן אדם שלא ממש מוצא חן בעיניך. נשמע לי די חרא אני חייבת להגיד. לעומת, מיכאל, אתה תחיה עכשיו 98 שנים עם בן אדם מהמם, מצחיק, חמוד, מתוק, חכם, כיפי. הבן אדם הזה הוא אתה. אתה תקוע עם עצמך כל החיים. איך אפשר לעבור את החיים, אתה יודע, זו תובנה שאתה מגלה כנראה לקראת זקנה כי אני כבר מקשישה קצת.
אבל אני אומרת, לא יכול להיות שאני אעביר את החיים האלה עם עצמי כשאני לא ממש מבסוטה מעצמי וזה בידיי. אם יש משהו בעצמי שאני לא אוהבת, צריכה לשנות אותו. או לזנוח אותו או להתחיל לאהוב אותו. זה נראה לי, זה העניין לא? ואז ככל שאתה יותר מבסוט מעצמך וגם חומל כלפי עצמך, אתה מבין שאתה סבבה, אחלה בן אדם, כוונות טובות, באמת משתדל, עושה עבודה טובה.
רונית: לא יודעת אפילו אם עושה את המקסימום, זיבי על המקסימום. עושה כמה שבא לך. חכה, תזכיר לי לחזור לביטוי הזה. "כמיטב יכולתו", מתה על הביטוי הזה. חכה, נחזור לזה.
רונית: אני לא עושה את המקסימום. תאמין לי שזה ספציפית, אולי זה עניין שלי ולא שלך ולא של המאזינים.
רונית: רגע, רגע, בסדר. אני אומרת לך שזה עניין שלי עם עצמי לעשות את המקסימום. אני רוצה להשתחרר מהצורך לעשות את המקסימום. אני רוצה לעשות כמה שבא לי, אולי לפעמים את המינימום ועדיין להיות מבסוטה. למה לעשות את המקסימום? אתה יודע מה זה המקסימום שלי? זה פאקינג לא אנושי המקסימום שלי.
מסיבת פורים שעשיתי, יכולתי לעשות את המקסימום. לא עשיתי אותו. אתה יודע כמה עשיתי? כמה שבא לי. לעשות את המקסימום היה להוציא עוד כסף, לקנות מסכי טלוויזיה, להעמיד את כל הבית מסכים ישנים של טלוויזיות, לעשות אוכל בצורות, גם את זה בטח יכולתי לעשות. לעצב את הירקות בצורה של טלויזיות קטנות, להדפיס.
רונית: המקסימום הזה מייצג איזושהי דרישה שלי מעצמי. אני מדברת על עצמי, לעשות את המקסימום, להתאמץ, להראות מאמץ, להראות שאני שווה את זה, להשקיע כמה שיותר, למלא את הפוטנציאל, לא לפספס, לא לבזבז את הכישרון, את היכולות. אי אפשר לעשות את המקסימום, זה מייגע וגם מייגע את הסביבה לפעמים.
רונית: אני אומרת, לעשות כמה שצריך, כמה שאתה רוצה, זו מסיבה, אני יזמתי אותה, זו מסיבה שלי. למה לעשות את המקסימום? כאילו לעשות מה שבא לך. בן אדם שעושה יותר מה שהוא רוצה, זה לא כיף.
רונית: יש מקומות שאתה צריך לעשות. בבית ספר כנראה אתה לא תמיד רוצה לעשות ואתה צריך. יש מקומות בחיים שבהם צריך. גם עם הילדים שלי לא תמיד רציתי לשבת ולהקשיב להם בוכים ולחכות שירגעו. די! אני עייפה! תנו לישון כבר!
שם בהורות ובעיניי גם בזוגיות אתה נתקל בזה שאתה עושה דברים שאתה לא תמיד רוצה. אבל בשקלול הרחב של הדברים אתה רוצה. אתה רוצה להיות הורה טוב אז אתה צריך לעשות דברים. אתה רוצה להיות בן זוג טוב, אתה רוצה זוגיות טובה, יש דברים שתצטרך לעשות. בסופו של דבר, כן בא לך. נראה לי.
רונית: כן אני נודדת.
רונית: יאללה.
רונית: כן.
רונית: על איזה קורס?
רונית: או מגניב!
רונית: וואו, ואתה רוצה לעשות קורס שמלמד מעצבים איך לבנות אתרים עם התוכנה הזאת?
רונית: אני על זה כבר. אני מתה על דברים כאלה. אני בת למשפחה של מתכנתים ואנשי מחשבים.
רונית: אוקי.
רונית: קודם כל, חודש, חודשיים זה לא משתקת. היית אומר לי "אני שנתיים חושב על הרעיון ולא זז" זה ניחא. אבל אולי בזמנים שלך חודש, חודשיים…
רונית: יש לך בראש איזה מחיר שאתה יודע שאתה רוצה לקחת על הקורס?
רונית: יש לך בראש.
רונית: אז מה אומרת החרדה הזאת? איך היא נשמעת? אם לא ירשמו אנשים?
רונית: לא ירשמו אנשים. מי אתה שתלמד את הקורס הזה? מה אתה בכלל?
רונית: איזה ניסיון יש לך?
רונית: האתרים שעיצבת לא כאלה יפים, מה אתה מלמד אחרים לעשות את זה? כזה?
רונית: בדיוק, מי אתה חושב שאתה מלמד עכשיו ועוד לוקח על זה כסף?
רונית: איך היו התגובות שם?
רונית: הם יודעים.
רונית: אוקי.
רונית: מי קבע שם את המחיר?
רונית: למה שם היה לך סבבה ועכשיו לא?
רונית: זה היה מחיר סמלי?
רונית: עכשיו אתה רוצה לקחת יותר.
רונית: וזה קהל ששם אתה מלמד אנשים שאתה מכיר מתוך המערכת.
רונית: אוקי.
רונית: אבל עדיין נשמע ששם הסביבה היא סביבה יותר מוגנת, יותר מפרגנת.
רונית: סימן שיכולת להוסיף יותר אם אמרו מיד בסדר, אבל לא משנה.
רונית: כן, לגמרי.
רונית: זה לשים את עצמך בתור מוצר על המדף ולהגיד "זה אני, זה מה שאני יודע לעשות. זה מה שאני חושב שאני שווה, מי רוצה לקנות?"
ואז יכול להיות שיחלפו על פניך אנשים ויגידו "לא קונה, אתה לא שווה את זה".
רונית: יכול להיות, אבל אני חושבת שיש משהו מפחיד בלשים את עצמנו. תשמע, אני חושבת, אני עושה את ההרצאות שלי כבר לא יודעת כמה, 4-5 שנים, לא יודעת אפילו כמה שנים. הרציתי לאלפי אנשים בכל רחבי הארץ. מקרית שמונה ועד ירוחם אני יכולה להגיד. באילת עוד לא הייתי. הייתי בב"ש לפני יומיים, אני בכפר עציון בעוד שלושה ימים. אול אובר.
אני מתה לעשות סדנא. למרות שכאן, גם ההרצאה שלי מן חצי סדנא. אני מדברת עם הקהל ואני באינטראקציות והכל. רציתי לעשות סדנא עם פחות אנשים כי אני מרגישה שזה משהו שמצריך תרגול. אני מרגישה שאנשים מבינים את זה אחרי הרצאה שלי שצריך תרגול. הם לא יתרגלו בלעדיי. תרגול צריך לעשות עם מתרגל. אני רוצה לשבת עם בן אדם ולעשות דיאלוג של 5 דקות עד שהוא מצליח לדבר על כסף רהוט, בלי לגמגם. אני אומרת לו מעולה! עכשיו לך תעשה את זה מול הלקוח. אני יודעת שאני יכולה להיות מעולה בזה.
רונית: ואני עדיין לא עושה את זה. למה? לא יודעת. או שאני לא רוצה מספיק לעשות את זה או שאני מתישהו אעשה את זה וזהו. דווקא אותי זה פחות מעסיק למה אני לא עושה את זה. אם אתה סגור על זה שאתה רוצה לעשות את הדבר הזה,
רונית: נכון, אז אני אומרת, תדמיין את הכי גרוע שיכול לקרות. אף אחד לא יירשם. אני אומרת לך שאני אחרי ההרצאה הזאת שהזמינו אותי להרצות באיזושהי חנות, אמרתי יאללה, אני עושה את זה עכשיו לבד. השגתי שיתוף פעולה עם "בית טמבור" שנתנו לי אחלה תנאים להרצאות והורדתי איזשהו תוסף. כפי שאמרתי לך, כנצר למשפחת אנשי מחשב, אני מאוד אוהבת להתעסק עם הקרביים של האתר שלי. הורדתי תוסף ל-Wordpress, פתחתי הרשמה ותשלום להרצאות באתר שלי והחלטתי על מחיר של 120 שקל. את הלילה הראשון אני פשוט לא אשכח. זה היה מטורף. הלכתי לישון, העליתי את זה ב-22:00, ב-00:00 נרשמו כבר 8 אנשים. למחרת הבוקר אני חושבת שנרשמו 24. אני הייתי בהלם. פשוט שמתי את עצמי שם ואמרתי יאללה, בואו נראה. וזה פשוט הלך, זה היה מדהים.
אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו יותר מפחדים מהצלחה מאשר מכישלון. יש אנשים, אולי אתה ביניהם. אני לפעמים ביניהם, שאתה אומר לא מה יקרה אם אף אחד לא ירשם, מה יקרה אם אני בא מחר בבוקר ונרשמים לי, כמה היה לך בסדנא?
רונית: נרשמים 12 איש, משלמים לי אלפי שקלים ואז פתאום אני לא עומד בציפיות שלהם. מה יקרה אם השיווק כן יצליח ואז אתה נאלץ להתמודד עם השאלה של הפרפקציוניזם והאם באמת אני שווה את מה שאני מבקש? והאם אני אצליח? הרבה פעמים זה מה שעוצר אותנו אני מרגישה, לא יודעת.
רונית: אני מחשיבה את עצמי בסופו של דבר בן אדם די אמיץ. אני חושבת שמתישהו אתה פשוט תעשה את הצעד הזה ופשוט תוציא את זה.
רונית: יכול להיות. אני נוהגת כמוך הרבה פעמים. אני פשוט חושפת דברים בכל מיני מדיות ציבוריות ואז אני מחויבת לעשות אותם. אני לא יודעת אם זה רלוונטי, אולי זה כן, אליזבת גילברט כתבה את "Eat, Pray, Love" הרומן הרומנטי הזה והסרט של ג'וליה רוברטס.
רונית: היא כתבה ספר מדהים על יצירתיות שנקרא "Big Magic", שמעת עליו?
רונית: אני אשלח לך פוסט בבלוג שלי שכתבתי שנקרא "למה כן לכתוב בלוג?" אני מצטטת שם משיחה שלה עם איזושהי קואצ'רית שנקראת מרי פורליאו, קואצ'רית אמריקאית שמראיינת חבר'ה וראיתי ראיון של אליזבת גילברט איתה. והיא גם בראיון וגם בספר שלה מדברת על הפחד. על הפחד שעוצר אותנו מלעשות דברים. היא אומרת, אי אפשר לכבוש את הפחד לגמרי. אי אפשר להתעלם או לחיות חיים בלי פחד. כל בן אדם שיוצר איזה משהו ומוציא אותו לעולם, תמיד יהיה שם איזשהו פחד.
היא מדברת על הפחד הזה בתור דימוי נורא יפה של אני יוצאת לאיזושהי נסיעה ואני יודעת שהפחד יהיה איתי בנסיעה הזאת, אבל אני אומרת לו "חמודי, אני עכשיו נוהגת, אתה יכול להצטרף אליי לנסיעה ואתה תשב בשקט במושב האחורי. גם אם תצרח קצת, אני אתעלם ממך. אתה יכול לשבת אבל אתה לא לוקח את ההגה."
הדימוי הזה של לא לתת לפחד לקחת את ההגה ולהוביל אותך אבל להבין שהוא איתך הנסיעה ולפעמים הוא יצרח ולפעמים הוא לא יצרח. הדימוי הזה שכל מי שנסע עם ילד צורח באוטו מכיר אותו ואגב, אני לא בטוחה שיש לה ילדים לאליזבת גילברט. זה דימוי מאוד יפה.
אני לא חושבת שאפשר להתנקות מכל הפחדים והתסביכים שלנו. אני חושבת שאנחנו צריכים להבין שיש תסביכים ויש פחדים שתמיד יהיו איתנו. תסביך עם כסף, תסביך עם כמה אני שווה, כמה אני אוהבת את עצמי, אני נחמדה/לא נחמדה, אני מעריכה את עצמי.
אבל יש הבדל בין לתת לפחד או לתסביך לנהל לך את החיים ולהראות לך את המציאות לבין להגיד זה לא אני רואה את המציאות, זה הפחד שלי רואה את המציאות, בואו נסיר את המשקפיים האלה רגע ונשים אותן בצד. הוא יהיה פה, אבל הוא לא ישתלט על ראיית העולם שלי.
ברגע שאתה מזהה את המקומות האלה ואתה לומד לעשות את זה, אתה מתקדם עוד צעד קדימה, לא?
רונית: יש בזה משהו. תקשיב לה, היא מעצבנת, יש לה קול,
רונית: כן, יש לה קול מעצבן טילים.
רונית: לא יודעת אפילו לחקות את הקול שלה. קול חלש כזה ודק כזה. זה ממש מגרד לך על המוח, אבל היא אומרת דברים חכמים אז שווה להקשיב לה. גם לאנשים בלי קול רדיופוני יש זכות הקלטה.
רונית: לא היה לי קל להגיד את זה.
רונית: בשמחה. הלו"ז שלי הוא לוס כמו שאתה פשוט לא תאמין.
רונית: לא נעים לי לחשוף את האמת. אנשים בטוחים שאני ממש עסוקה. I'm all over the place. תראה, אני מאוד היפראקטיבית. הייתי ככה מאז ותמיד. יש לי אנרגיות בלתי נדלות, הפסקתי להתנצל על זה, זאת אני ואני עפה על זה. א'. ב', אני מאוד קולנית. יש לי נוכחות, אני 1.80, אני לא יכולה להעלים את עצמי. הפרעת קשב, אני ב-20 מקומות בו זמנית. אני במחשב שלי, אני יושבת ופתוחות לי מאה לשוניות ואני באינסטגרם, פייסבוק, טוויטר, בלוג שלי ועונה למיילים ובווצאפ תוך כדי ומעלה. ככה.
לכן, אנשים בטוחים שאני מאוד, מאוד עסוקה. (צוחקת) אבל אני לא. השאיפה שלי כרגע היא להפסיק להרגיש אשמה על זה שאני לא מאוד עסוקה. כלומר, השבוע ספציפית הוא שבוע מאוד עמוס. היו לי ארבע הרצאות השבוע. בגלל שזה קשור גם ליום האישה הבינלאומי, הרבה מקומות הזמינו אותי והייתי בשבועיים האחרונים בקריית שמונה, באר שבע, ירוחם, כפר עציון, ת"א, ירושלים גם.
אבל יש לי ימים שבהם אני קמה בבוקר, לפעמים הבן שלי שקם ב-6 הולך לבי"ס ב-6:30, יש לו שעה וחצי נסיעה לבי"ס. לפעמים אני חוזרת לישון, קמה עם הבת שלי ב-7:30 או שדני קם איתה. אם אני אומרת לו "תקום" אז הוא קם איתה. אני יכולה לפעמים להתחיל את הבוקר שלי ב-10:00. לאט, בסבבה, אני עובדת מהבית, אני גרה במקום הכי יפה בארץ. אני מאוהבת בבית שלי. אנחנו גרים על 2 דונם של יער ועכשיו זאת העונה הכי יפה בעולם. יש לי כלב שאני מטורפת עליו ובעל שאני מטורפת עליו וגם הבעל שלי בבית. אז אנחנו לוקחים את הזמן שלנו ביחד. הכל נורא לוס בזמן האחרון.
למשל ספציפית כרגע, אין לי אף פרויקט של עיצוב פנים. אני צריכה לשלוח הצעת מחיר שאני אשלח אותה עוד מעט. קבעתי פגישת ייעוץ עם מישהי שרוצה לדבר איתי על הצעות המחיר שלה. סירבתי לכמה פגישות ייעוץ אחרות של פרויקטים שהם קטנים מדי, לא בא לי עליהם כרגע. מתיחות פנים למיניהן שזה המון המון עבודה ואף אחד לא ישלם לי את סכום הכסף שאני רוצה כי זה פשוט המון עבודה. אחרות כנראה לא מבינות שזה המון עבודה.
אז יש לי בעיקר עכשיו הרצאות ואני כותבת לבלוג שלי קצת. אני יכולה לטייל עם הכלב, לחזור הביתה, לכתוב קצת בבלוג, לשווק קצת את ההרצאה, להגיב בפייסבוק, ללכת לקבוצה. יכולים להיות לי ימים שלמים שאני לא עושה בהם שום דבר "רווחי". אני עושה את כל הפריפרי.
תגיד, עודד התינוק נכנס לנו להקלטה אתה חושב?
רונית: אבל הוא חמוד נורא. בקיצור, אני חושבת שבמסגרת משימת חיי הראשונה שהיא לחבב את עצמי ולהבין אם אני לא מחבבת את עצמי למה או איך אפשר לשנות את זה כי אני חושבת שזה חשוב. אז המשימה השנייה היא גם לחיות חיים כיפים. לגבי כסף אפרופו, אני חושבת שרובנו שנכנסים כבר למרוץ, אולי גם עצמאיים וגם שכירים לא תמיד חייבים לעשות כמיטב יכולתנו.
לפעמים אנחנו מגלים...נגיד כשאני ילדתי את בננו הראשון, יצאתי לחופשת לידה ואז דני לקח את השישה שבועות האחרים של חופשת הלידה והוא לא רצה לחזור מהם כ"כ אז הוא ירד ל-80% משרה. פשוט עבר לעבוד ארבעה ימים בשבוע במקום חמישה. וגילינו שאנחנו חיים בלי שום בעיה עם 20% פחות משכורת.
רוב האנשים שאני מכירה, אני לא יודעת בן כמה אתה אבל אתה צעיר ממני. אני בת 48, קשה לי קצת להגיד אבל אשכרה בעוד פחות משנתיים אני בת 50.
רונית: תודה. אני מסכימה איתך. אני חייבת לומר, באמת, אנשים שהכירו אותי בשנות ה-20 אני הייתי יותר קשה. היום אני נחמדה. גם נראית יותר טוב וגם יותר נחמדה.
אבל אנחנו כבר בגיל כזה בחיים שהילדים שלנו עוד שניה, גם זה קשה לי להגיד, אבל מתגייסים. כבר יש הרבה דברים שאתה מבין ואחד מהם זה שהמרוץ הזה גובה מחיר לא טוב ואתה לא באמת חייב להסכים לו. יותר כיף לאכול צהרים עם הילדים שלך ולצאת פעמיים בשבוע עם בן זוג שלך בערב ולטייל טיול של שעה עם הכלב ביער, בשביל זה אני חיה.
אני גם מאוד נהנית מהעבודה שלי, מהדברים שאני כן מרוויחה עליהם כסף, אבל אני מאוד רוצה להגיע למינון נכון של זמן לעצמי, זמן לבן הזוג שלי, זמן לילדים שלי, זמן לקרוא ספרים. אני רוצה שיהיה לי כיף בחיים, אז אני משתדלת בתור התחלה לא להגיד כן מהר מדי להצעות. לא כל הצעה שמגיעה אליך אתה חייב להגיד לה כן, אפילו אם זה כסף, זה רק כסף. זה לא פשוט, אבל זה נורא חשוב בעיניי.
אני מוקפת באנשים שכל הזמן מעידים על עצמם שהם עובדים קשה מדי.
למה? Just Don't!
ואני חייבת להגיד שאני גם לא מחסידות האסכולה של "אז בואי ניקח שנה וחצי ונברח מכל זה". יש לי כמה חברים שעושים את זה. מאוד נהנו מזה, אני חושבת שזה נהדר שהם עשו את זה.
רונית: אבל אז הם חזרו וכאילו, לברוח, אני לא רוצה לחיות חיים שאני צריכה לברוח מהם. סת' גולדין שהוא אחד הגדולים בעיניי,
רונית: ואני מקשיבה לאודיובוקס שלו. מאוד אהבתי את "Tribes". אני חושבת ששם הוא מספר על זה. הוא מספר שם על סצנה שבה הוא יושב בלובי של מלון באיזושהי חופשה עם הנייד שלו ובודק אימייל.
עובר איזה זוג והאישה אומרת בשקט אבל מספיק בקול רם כדי שהוא ישמע "תראה את האיש המסכן הזה, הוא בחופשה כזאת בקאריביים, הוא צריך לבדוק את העבודה שלו". והוא חושב לעצמו "תראה את האנשים המסכנים האלה שצריכים לברוח מהעבודה שלהם לקאריביים".
משהו כזה. לא הציטוט המדויק, אבל הוא אומר, אני רוצה שהעבודה שלי לא יהיה משהו שאני צריך לברוח ממנו לחופשה. שזה לא יהיה דיכוטומיה של או עבודה או חופשה.
All work no play, זה לא זה. אני רוצה וצריך לעבוד על זה, בעיקר פסיכולוגית עם עצמך, אבל להגיע לאיזשהו מצב שבו אתה עובד לא כמיטב יכולתך, אלא כמה שאתה צריך באמת. כמה שמספיק לך. ואתה לא עובד קשה כדי לפצות על תחושת האשמה שאתה מבקש על זה כסף, אלא אתה לומד לבקש את הכסף שאתה רוצה עבור העבודה שאתה עושה שהיא מספיקה עבורך והכסף הוא מספיק עבורך ויש לך את הזמן.
שוב, אתה זה שבונה את החיים שלך. זו פריבילגיה גדולה, גדולה, שאני מודעת שיש לי אותה ולא לכולם יש אותה. אני מוכשרת בדברים מסוימים, יש לי בסיס כלכלי שמאפשר לי להתנהל בצורה מסוימת. אבל אני כעצמאית, חייבת ליישם, לנצל את החופש העצום הזה שניתן לי להחליט כמה אני עובדת, מתי אני עובדת, כמה אני רוצה? כמה מספיק לי? מתי אני מעלה מחירים או לא? עם מי אני עובדת?
אני חושבת שבכל תחום של החיים שלי באופן כללי אנשים נוטים לצייר את עצמם הרבה פעמים. זה מאוד נוח לספר לעצמך סיפור שאתה קורבן של כל מיני דברים.
רונית: אתה קורבן של מציאות, אתה קורבן של מגדר. ואז אם אתה עוצר לרגע ומגלה מה באמת צריך, אתה מגלה שמעט מאוד דברים צריך והרבה מאוד דברים נתונים להחלטתך. ברגע שאתה מבין את זה, אתה פשוט מתחיל לתרגל את זה, אתה מתחיל ליישם את זה. מקווה שזה לא יוצא פלצני מדי.
רונית: אם אתה לא מסכים עם משהו, אז קדימה תאתגר אותי.
רונית: אוקי.
רונית: או משכנתא נגיד.
היה לי מאוד מעניין. את רוצה להגיד משהו לסיום?
רונית: מה, כבר נגמר? אני רוצה להגיד לסיום, אני יושבת ומדברת איתך על איפה אני היום וזו אחת הפעמים הראשונות שאני מוצאת שפחות מטריד אותי, זה גם מאמץ כביר שאני עושה. פחות מטריד אותי איפה אני מחר. הדדליין הקרוב שלי זה פסח שאני מארחת את המשפחה של בעלי וזו הפקה רצינית אחרי הפקת הפורים ואין לי מושג מה יקרה אחרי פסח. עכשיו באים לקיצם עוד שבועיים מאוד, מאוד עמוסים בהרצאות ואין לי מושג מה אני הולכת לעשות.
רונית: יש לי עוד דברים שבא לי לנסות וכיוונים אחרים לגמרי בכלל, כן? לרגע חשבתי שאני הולכת ללמוד תואר ראשון במשפטים, בא לי להיות עורכת דין.
רונית: אחרי תואר שני, כן. אפילו לא חושבת שזה היה קונה לי נקודות זכות בתואר ראשון. אבל יש משהו נחמד בלא להיכנס לפאניקה זה שאני אומרת לך תקשיב, אין לי מושג איפה אני בעוד שנה. יש דברים שאני יודעת שאני אהיה ואעשה. טפו טפו, דברים שמחוץ לשליטתי, אבל מקווה שעדיין אני אהיה אמא לשני ילדים ועם כלב ובעל וכל הדברים הנהדרים שיש לי שאינם תלויים בי. יש בחירות גם עוד מעט, אין לדעת איזה כיוון המדינה תלך ואיפה נהיה כולנו בעוד שנה. שאר הדברים שהם כן בשליטתי הם כרגע פתוחים להרבה שאלות.
רונית: תודה!
רונית: כן?
רונית: כן.
רונית: אתה אומר יהיה בסדר, אני אפול על הרגליים.
רונית: אני באמת חושבת שזו משימת חיים. חשבתי על זה גם שמעבר, אני באמת חושבת שהסוד, המהות, אחת המשימות הגדולות בחיים זה יחסים. קודם כל, היחסים שלי עם עצמי ואח"כ היחסים שלי עם אנשים שקרובים לי. אני מרגישה שכבר עברתי את אמצע החיים. זה די מטורף. אתה יודע? אפילו אם אני נותנת לעצמי 97, עברתי חצי. עברתי חצי ולא כל החצי הזה היה להיט. שנות החיים הראשונות שלי לא היה לי כ"כ טוב עם עצמי. בשנים האחרונות מעולה לי עם עצמי. ועכשיו אני עובדת על זה שיהיה לי גם מעולה עם כל האנשים שמאוד קרובים לי. אני חושבת שלא משנה על מה הפודקאסט, עם זה אני רוצה לחתום את זה.
היחסים שלכם עם ההורים שלכם, היחסים שלכם עם בן הזוג שלכם, היחסים שלכם עם הילדים שלכם. אין דבר יותר חשוב מזה, אין וגם שם צריך לשחרר, להסתכל על מה שיש, להעריך את מה שיש, להסתכל מה לא בסדר, לשנות את זה ולא לצפות שאף אחד ישתנה בשבילך. אתה אחראי לחיים שלך, אתה אחראי ליחסים שלך, תעשה את מה שאתה יכול ואתה תראה שהתגובה תגיע. זהו.
רונית: תודה.
רונית: תודה שהזמנת אותי. היה לי כיף להכיר ולהתארח.
רונית: חכה, חכה, תחפש בגוגל.
תעשו לייק לדף, בואו לקבוצה להגיד שלום.
רונית: אז אתם מוזמנים לעשות לייק לקבוצה של מיכאל, דיבור עצמאי בפייסבוק, לעקוב אחריו באינסטגרם מיכאל שוורץ ולהרשם לעדכונים בפודקאסט, בטוח יש לך.
רונית: מהמם. וגם המידע השיווקי שלי הוא ענף. אפשר לעקוב אחרי התכנים שלי להרצאות בעמוד פייסבוק "נעים מאוד". יש לי את האתר שלי Ronitkfir.com שאפשר שם להירשם לעדכונים בבלוג. אני מתה על הבלוג שלי. מבחינתי אם יש רק משהו אחד, תעקבו אחריי בבלוג כי יש לי פוסטים פצצה ולאחרונה אני גם מקליטה אותם בקולי הרדיופוני. יש לי ערוץ יוטיוב עם סרטונים קצרים שקשורים לנושא הזה. איפה עוד אפשר למצוא אותי? אפשר בעמוד הפייסבוק רונית כפיר עיצוב פנים. ובאינסטגרם.
רונית: הטוויטר שלי חלש לאללה.
רונית: אני בקושי מתחזקת אותו. רק עכשיו בחירות וזה, אז ניסיתי. הסטורי שלי באינסטגרם הוא להיט. אני מתעדת את עצמי ללא הפסקה, אפילו המשפחה התרגלה. kfironitta#.
רונית: תודה לך. תודה גושון.
<♬מוזיקה ♬>
רונית: בן כמה אתה? מתוקי, בן כמה אתה?
רונית: אתה לא כזה ילד. הבנתי. היית אומר לי גם 25, גם הייתי אומרת לך וואלה. תשמע, קודם כל הגיל מביא איתו, אין מה לעשות, חוכמת חיים. אתה מבין שאין לך המון זמן. אמא שלי מתה בגיל 53. אני הייתי בת 21. אז אני מרגישה שאני על זמן שאול כאן. לחיות מעל 53 על כל המובן מאליו בשבילי. לא שאני מוכנה חס וחלילה למות בגיל 53. אני חושבת שגם זה קשור דרך אגב ואני אומרת לך שנתתי עבודה. ישבתי עם אנשים, שוב אני אומרת לך. ברגע שאתה מכבד את עצמך, אתה סומך על אנשי מקצוע.
רונית: הלכתי למישהי שהיא קואצ'רית מאוד מדויקת לי. אתה רוצה להקליט? אין לי בעיה. באמת, הלכתי למישהי שמאוד מדויקת לי, גם זה בשנות ה-20 שלי התפשרתי על אנשים. אתה יודע, לא נעים לך להגיד לפסיכולוג שלך שהוא חרא. אז אתה ממשיך ללכת 3 שנים לפסיכולוג שהוא חרא.
רונית: זה פשוט מזעזע אבל ככה עשיתי. שילמתי אלפי שקלים למישהו שפשוט היה חרא. ובסוף כשבאתי להגיד לו תקשיב, שום דבר כאן לא מתקדם, אני רוצה ללכת. הוא אמר לי משהו כמו "את יודעת מה, עוד חודשיים". אני אומרת לו "שלוש שנים אתה לא מצליח להוציא אותי מדכאונות ואתה חושב שבחודשיים יכולת לעשות משהו? אז למה לא עשית את זה קודם?"והלכתי.
לקח לי המון זמן עד שמצאתי מישהי שמאוד עזרה לי, אבל גם יש את כל הקלישאות האלה שרק שהתלמיד מוכן, המורה מופיע. הייתי מוכנה להסתכל וגם מתוך תחושה. יש משהו מאוד משחרר בהתקרבנות, בלהגיד רע לי כי ככה וככה וככה. זה משחרר אותך מאחריות, זה משחרר אותך מעבודה. אבל ההפך הוא הנכון. יש משהו מאוד משחרר בלהבין שהיכולת היא אצלך, שאתה בוחר איך לראות את העולם, אתה בוחר איך.
ושוב, אני אומרת, זאת אמירה של פריבילגיות. כי אנשים קשי יום או בעלי מום או מאוד מאוד עניים שחיים באיזשהו מקום לא יכולים לבחור את העבודה שלהם. צריכים לאכול משהו ואין להם את הבחירה שלי יש. אבל כשאני רואה אנשים כמוני ואני פשוט נהייתי מאוד רגישה לזה בהרצאות. אני שומעת כל הזמן אנשים מתרצים למה הם לא יכולים לשנות את המקום שבו הם נמצאים. אתה רואה שהתירוצים האלה שומרים עליהם מפני התמודדויות שאולי לא יהיו פשוטות, הם שומרים עליהם.
החל מתירוצים שנשמעים כמו "לאנשים בצפון אין כסף לשלם על עיצוב" שזה בולשיט.
רונית: הנה יש לי חברה בצפון שלוקחת על עיצוב יותר ממני ויש לה לקוחות מהצפון. יש אנשים שתמיד יהיה להם קל יותר להאשים אחרים במצבם מאשר לקחת אחריות על זה. אני אומרת לך שבאיזשהו שלב אמרתי,
רונית: אני לא בטוחה שרואים שיש עבודה. אנשים שמכירים אותי היום ואני אומרת לך באמת, בשנים האחרונות וזה די קורלציה עם ההרצאות. שפתאום הורדתי אמברקס. גם בתור אישה וגם בתור אישה גבוהה. תמיד אמרו לי "כמה את מדברת, כמה רעש את עושה". אתה יודע כמה כאלה שמעתי כל החיים שלי? הוציאו אותי החוצה כל בית הספר. כמה דיברתי, "את לא סותמת, איזו חופרת את", דברים שרמסו לי את האגו. ממש. אנשים הרגשתי לא סובלים אותי.
ופתאום הורדתי את האמברקס ואמרתי, על הזין שלי, אני מדברת. זאת אני! אתם לא רוצים, אל תקשיבו. לא רק שגיליתי שרוצים להקשיב, גם מוכנים לשלם לי כסף להקשיב. יש משהו בלהיות מאוד נאמן לעצמך שהוא...אני אומרת שאנשים שמכירים אותי בשנים האחרונות בטוחים שככה הייתי כל הזמן.
תקשיבו, היו לי שנים של שנאה עצמית נוראית ושל עצב ודיכאון. הפרידה מאמא שלי הייתה לי מאוד, מאוד קשה ולא פשוטה. לא מחשיבה את הנעורים שלי ושנות העשרים שלי כשנים שמחות מאוד. אבל זה גם בחירה מעולה בבן זוג שגם הוא הגיע כשכנראה הייתי מוכנה. זה הרבה מאוד עבודה וזו הסכמה לטוב גם.
אנחנו חיים בחברה שזה לא בסדר לעוף על עצמך יותר מדי. מצד אחד, אני רוצה לאהוב את עצמי. מצד שני, שלא תגזימי כן?!
רונית: כשאומרים למישהו לעוף על עצמו זה כאילו רע. הוא עף על עצמו. בואנה אני עפה על עצמי. הכי כיף לי, כיף לעוף.
רונית: ואני אומרת לך שגם ההרצאות האלה, זה איזשהו כלי שאני כנראה משתמשת בו כדי לא להפסיק לעשות את העבודה הזאת. להגיד רונית, אל תתנצלי. הכל בסדר, תעופי על עצמך. נחמד לי, מאוד מאוד נחמד לי. אני מרגישה את זה. המעגלים שאני הולכת ומשפיעה הם הולכים ומתרחבים וזה חוזר אליך בכזה עושר.
בגלל זה אני מאוד אוהבת את מה שעשית, מאוד, מאוד. כי יש משהו שאתה רוצה לעשות ואתה עושה אותו ואני לא מרגישה שאתה עושה אותו מתוך איזו התחשבנות, אלא אנשים מעניינים אותך, אתה מזמין אותם לדבר בצורה הכי פשוטה. נשמע לי מקסים. נשמע לי שתעשה את הקורס הזה וזה יהיה מהמם. לא, באמת.
רונית: רגע, אבל עכשיו תגיד לי, אתה מעצב? אני מכירה רק את הפודקאסט הזה עכשיו. באתר שלך יש גם עבודות עיצוב שלך?
רונית: צריך להחתים אותו גם על NDA.
רונית: לא משנה, אל תתנצל. אבל מה אתה עושה? איזה עיצובים אתה עושה? בונה אתרים?
רונית: בונה אתרים במה?
רונית: אוקי. אני מכורה ל-Wordpress" אני מתה על זה. סתם כי זה הבלוג שלי ואני אוהבת אותו.
רונית: נכון, אין ספק.
רונית: אני לא מתפשרת.
רונית: נכון.
רונית: ווב פלואו?
רונית: טוב.
רונית: אני מסתכלת מה השעה. אני רוצה לראות,
רונית: דבר, דבר, לא היה לי מושג מה השעה.
רונית: אני מסכימה. יש הרבה דרכים לעשות את זה. לא כולם חייבים לעשות את זה בפסיכותרפיה. יש כאלה שיכולים לעשות את זה באמנות, ביצירה, במדיטציה. יש דרכים בעיניי לעשות את זה. אבל כן, אני מסכימה שזה חשוב.
רונית: יכול להיות.
רונית: נכון.
רונית: אבל גם להגיע מתוך מוכנות אמיתית לעשות שינוי ומתוך התמסרות. אני מרגישה שזה לא שהיא כ"כ מעולה שזה בזכותה, זה גם בזכותי. חלק מהעניין של Owning it זה להגיד אני נתתי פה עבודה.
רונית: מה פתאום.
רונית: אתה שולח אותם.
רונית: וואללה. And yet,
רונית: בהרצאות אני מדברת על זה שההופכי, הצד השני של התנצלות, שכל הזמן נשים מתנצלות, סליחה, אני מצטערת, זה חוסר יכולת לקבל מחמאה. עכשיו אמרתי לה איזה ילד עשית פה, היא אומרת "טוב הוא ילד מאוד נוח". בולשיט! תגידי תודה וזהו.
ואני אומרת בן אדם שהצליח לעשות את השינוי הכי עמוק ורציני שיש, נעשה בשחור לבן. שנאתי את עצמי, אני אוהבת את עצמי. אף בן אדם לא יכול לבוא, לעשות קסם וזה יקרה. אני עשיתי את העבודה. אני הסכמתי להסתכל, הסכמתי להבחין, הצלחתי לשנות. אני הצלחתי לשנות תפיסה, הצלחתי לשנות התנהגויות שלי. זה היא עזרה לי, אין ספק שזה לא היה קורה בלעדיה, אבל אני א', זאת שהגיעה אליה, שהסכימה ושעשתה את השינוי. אז זה לקחת לעצמך את הקרדיט ללא ספק. זה מאוד מאוד חשוב. גם זה דבר לא מקובל. להגיד זאת הצלחה שלי.
אז קח לעצמך את ההצלחות ותתגאה בהן.
רונית: תודה.
רונית: כן.
רונית: לא, אתה יודע מה אני יכולה להגיד לך?
רונית: עוד שתי מילים שאני אתן לך ואם בא לך תשים לינק - ביירון קייטי.
רונית: מכיר את ביירון קייטי?
רונית: היא מדהימה. ביירון קייטי ממש מצליחה להראות לך איך הכל זה המשקפיים שאתה שם על העיניים שלך ואיך שאתה רואה את הדברים. האמת שאתה בטוח שהיא אמת וזה קשור גם לכסף, "אף אחד לא ישלם לי בחיים סכום כזה".
רונית: בן אדם שאומר משפט כזה, ברכותיי, בחיים לא תרוויח סכום כזה עד שלא תשנה את התפיסה. זה גם קשור, חושבת שחלק מהעבודה שעשיתי הייתה מאוד נאמנה לשיטה הזאת שאומרת אין מציאות, אין אמת אבסולוטית. יש את איך שאתה רואה את העולם וביכולתך להחליף את הפילטר, תעשה זאת.
רונית: כן, כן, אבל אני צריכה לנסוע. יש לי חברות לצאת איתן.
רונית: אני לא סובלת אותה, זה כבר נושא שיחה חדשה.
רונית: כי אני לא מאמינה לה. כי היא לא משדרת לי אושר והיא לא משדרת לי אהבה עצמית. היא תמיד נראית לי שהיא עדיין קצת ביקורתית עם עצמה, היא עוד לא שם לדעתי.
רונית: היא אומרת דברים מאוד חכמים, אבל כאישיות, היא לא נראית לי אחת שהייתי רוצה לשתות איתה בבר.
רונית: אני ראיתי אותה בהרצאות. לא אותה פיזית. ראיתי וידאוים שלה. היא לא נראית לי אישה כ"כ מאושרת וחומלת כלפי עצמה. תסתכל עליה ותראה את שפת הגוף שלה.
רונית: אני אומרת לך, תסתכל,
רונית: סת' גודין אליל. אליזבת גילברט, אליל. ברנה בראון, לא עושה לי את זה.
רונית: תראה, זה מאוד אמריקאי. וזה שוב, תלוי בך. אני ראיתי אנשים שעשו את זה איתי שלא התמסרו והם בטח לא הבינו. זה משהו שבעיניי יכול להיות מאוד מאוד עמוק ורוחני, מאוד. באמת. היו שם מדריכים מנטורס כאלה מדהימים.
אני נכנסתי לשם כשלא ידעתי בדיוק מה אני רוצה מזה. אני חשבתי שאני רוצה להיכנס לעולם הסטרטאפים, היו לי כל מיני רעיונות ורציתי לדעת לדבר את השפה של הבנים. לא הייתי מספיק ממוקדת עם זה. יכולתי להמשיך, היה לי ממש רעיון ספציפי לסטרטאפ שקשור לחינוך מיני לנוער ולא עשיתי את זה. אבל היו שם חברים שאשכרה הרימו סטרטאפים בזכות הדבר הזה וזה בעיקר תהליך, זה לא MBA, זה לא באמת בית ספר למנהל עסקים. זה איזשהו תהליך קואצ'ינג רגשי אינטנסיבי. בעיניי הוא מדהים, מדהים. כמו הוריקן אבל. זה להיכנס לזה ולהיסחף בזה נונ סטופ במשך איזה חודש. לא לישון גם כי זה בשעות של יודעת מה.
רונית: כן, עשיתי. תקשיב, אני הוצאתי מעצמי בחודש הזה פנינים. היה קשה מאוד.
רונית: אני חושבת שזה שווה את זה. אני חושבת שגם המחויבות הכספית אגב, אתה משלם כל כך הרבה כסף שאין מצב.
רונית: זה עולה המון. כמה זה עלה? בטח איזה 10,000 דולר. 30 אלף שקל, 12 אלף שקל. מה שיפה זה, גם ככה אני קונה בגדים. אני מסתכלת על התווית, אני מחליטה מראש. אם התווית הולמת, אם כן אני מודדת את זה. אני בחיים לא אמדוד בגד לפני שאני רואה כמה הוא עולה.
רונית: בשניה שאני מוציאה את הכסף, נמחק לי מהראש. אין לי מושג כמה זה עלה. אולי זה עלה 12 אלף שקל, אולי עלה 12 אלף דולר. כנראה זה עלה 12 אלף שקל. אם עלה 12 אלף שקל, זה בטוח שווה את זה. מאוד יכול להיות שהמחיר עלה. אני במחזור השביעי. לדעתי אנחנו כבר במחזור ה-20 ומשהו. אבל צריך טוטאל קומיטמנט. הוא מדהים בעיניי, הוא גאון. הוא גאון של מנהיגות, לא של שיווק, של מנהיגות.
רונית: איזה?
רונית: אה לא ראיתי.
רונית: וואלה.
רונית: הציטוט החביב עליי, יש לו שני ציטוטים שאני אוהבת על מנהיגות. אני כל הזמן מצטטת אותם. אחד זה משהו כמו אם אתה רוצה שאנשים ילכו אחריך, מנהיגות זה לצייר תמונה של העתיד שאתה רואה וללכת לשם.
רונית: אפרופו, הכוח בידיים שלך. זו פשוט יוזמה. הדבר השני שהוא אומר על מנהיגות
"Leadership is creating a platform for people to exchange ideas and work"
זה בדיוק מה שהוא עושה ב-MBA, הוא יוצר את הפלטפורמה. מוביל שם את האנשים, מכניס אותם לסטייט אוף מיינד שכל אחד מביא את הכי טוב שלו. עוד ראיתי את זה הבוקר, אני כל הזמן מסתכלת על הלוח שאני אוספת בו ציטוטים נבחרים.
“Leadership is about creating leaders, not followers.”
שזה מהמם. הנתינה האמיתית שהיא בסופו של דבר הכי מהפנטת זה בדיוק העניין מה שאתה עושה. אתה נותן לאנשים כלים לבנות עוד דברים. אתה לא יוצר פולוארס, אתה יוצר לידרס. מנהיג אחד שיוצר מנהיגים.
<♬מוזיקה ♬>
רונית: ברור.
רונית: אני מבינה, אבל אני חושבת שאתה טועה.
רונית: כי ברבות השנים האחרונות, הרציתי בערך לכל מקצוע תחת כדור הארץ. היו בהרצאות שלי החל מנשים שיש להן עסק לקייטרינג ועורכות דין ויועצות נדל"ן, יועצות משכנתא, רואות חשבון, מורות, מדריכות זומבה. כל מקצוע בטוח שזה המקצוע שלו שדפוק. בוא דבר איתי על עובדות סוציאליות וכסף. בוא דבר איתי על מדקרות סיניות וכסף.
רונית: שכירים וכסף כן, אבל אני בעיקר מדברת עם עצמאיים כי שכירים, אין עליהם את ה"עול" הזה של להחליט בעצמם כמה הם רוצים ולעשות על הכל תהליך החל מהתמחור של עצמי, דרך הצגת המחיר והמכירה של עצמי והגבייה.
רונית: ולבקש מבוס,
רונית: אין ספק.
רונית: ה"נחמה" של עצמאיים שאני צריכה לעשות את השיחה הזאת פעם בשנה. אתה צריך לעשות את זה עם כל לקוח מחדש. אבל אני אומרת לך שכל מקצוע חדש, מה שמאחד פחות או יותר את האנשים שאני מרצה בפניהם, זה שמדובר בעצמאיות. בעיקר בנשים ועצמאים שעוסקים במקצוע שרובם נותני שירות. תחשוב למשל על, באמת אחד המקצועות שנראה לי הכי סיוטיים שיש, שהוא אגב לא מאוד שונה ממקצוע עיצוב הפנים, מפיקת אירועים. תחשוב על אישה התפקידה הוא להפיק חתונה.
רונית: או זהו! אז אני כל הזמן אומרת לצלמות חתונות, למפיקות אירועים וחתונות, אני אומרת להן "תקשיבי, המקצוע שלנו מאוד דומה כי אנחנו פוגשות את האנשים האלה באיזה פיק הורמונלי של לפגוש את הפנטזיה שלך וליישם אותה בפועל". ההבדל שאצלך הן מוציאות 500 אלף שקל בערב ואצלי מוציאים 500 אלף שקל בחצי שנה. אבל עדיין, לבנות לבן אדם את, עכשיו,
גם במקצוע עיצוב הגרפי, אם אני באה אליך ואומרת, תמתג אותי. אנחנו צריכים לעבור תהליך שבו אני לוקחת דברים שהם מאוד מופשטים ואיזושהי פנטזיה של איך שאני תופסת את עצמי, העסק שלי וערכים שרוצה לשדר ולתת להם צורה גשמית וצבע.
רונית: כל תהליך בעיניי של לקחת רעיון מופשט כמו איך תראה החתונה שלי? איך יראה הבית שלי? מה הוא אמור לשדר? או איך יראה הלוגו שלי? לקחת רעיון מופשט ולתת לו צורה גשמית, הוא תהליך שדורש הרבה מאוד בגרות, הרבה מאוד פרידה מחלומות. אתה מבין? וגם איזשהו פוקוס. הבן אדם שינהל את התהליך הזה מולך, תמיד יצטרך להכיל את כל האכזבות בדרך ומאוד להחזיק לך את היד ולכוון אותך. אבל אין ספק שבחתונות צריך להתמודד פה עם לקוחות בג'ננה של הלייף לפעמים.
אז תחשוב על העבודה שלהן, הן יותר מסכנות ממעצבים גרפיים. אני יכולה לתת לך כמה מקצועות, אבל מה שמשותף לכל המקצועות שכל אחד בטוח שבמקצוע שלו זה הכי קשה לקחת כסף.
רונית: זה לא. אני לא חושבת שזה קשור למקצוע. אני לא חושבת שזה קשור למקצוע. אני חושבת שזה קשור למיליון דברים אחרים של מאיפה אתה מגיע. וזה באמת מאוד, מאוד אינדיבידואלי, למרות שיש הרבה מאוד מכנים משותפים לכולם שאני כל הזמן מבחינה בהם, זה נהיה התחביב שלי לזהות סימנים של "לא נעים לי".
